כשדבק בי השד לתעד את סיפורי הנשים במשפחה שלי, החלטתי לפנות ביומן את הבקרים של ימי ראשון ושני. התעוררתי מוקדם בבוקר, הדלקתי נר, התפללתי שהכתיבה תהייה להתקרבות וריפוי, והתחלתי לכתוב את הסיפורים שהקלטתי. אלו היו הבקרים שבהם התקשרתי לאימי שוב ושוב ושאלתי אותה,

הבוקר התקשר שמעון מהדפוס ואמר לי: ״אושרת את יכולה להגיע עוד שעה!״ מיהרתי לדפוס בראש העין, הסתובבתי שעתיים בין המכונות הרועשות והאנשים...

"אמא שלי, הייתי חייבת לכתוב את הספר הזה. אני אפילו לא יודע למה. זה היה חזק ממני...״ בהרצאה אני משתפת מהיכן הגיעה הקריאה הפנימית העמוקה שלי לספר.  אני חושפת את כאבי הילדה שגדלה בתוך שתיקה – כשהיא מבינה שיש לה קול ואינה יכולה להשמיע אותו. וחולקת אתכן את ההבנות שאספתי בתהליך הכתיבה: איך אישה מוצאת מרחבים של חופש, כששורשיה נטועים באדמת דיכוי? ההרצאה מספרת על אישה שמחפשת להבין הנשיות שלה, את אמא שלה, והאֵם שבתוכה. זו הרצאה על ילדות בשולי החברה, על פערים תרבותיים, על מזרחיות,

"אבל זה משמח!" זועק הקול בתוכי, "זה גם משמח." קול אחר מנסה לדייק ולהרחיב את התחושה הפנימית שלי. לאט לאט אני מסכימה לפנות מקום לחרדה...