פִּשְּׁלָה דֵּמְדֵּמָה

כשדבק בי השד לתעד את סיפורי הנשים במשפחה שלי, החלטתי לפנות ביומן את הבקרים של ימי ראשון ושני. התעוררתי מוקדם בבוקר, הדלקתי נר, התפללתי שהכתיבה תהייה להתקרבות וריפוי, והתחלתי לכתוב את הסיפורים שהקלטתי. אלו היו הבקרים שבהם התקשרתי לאימי שוב ושוב ושאלתי אותה,  "אמא איך אומרים משוגעת בכורדית?" "שִׁזַנְתָּה" "ותגידי אמא איך אומרים שדים?" "גִּ'נֶּה" "היא ענתה. "תודה אמא"

ואז התקשרתי שוב "ואמא איך אומרים...?" ושוב "אמא..."

" בְּרָתִי, (בת שלי) תרכזי את כל השאלות שלך לפעם אחת, שיגעת אותי." היא ענתה בחוסר סבלנות וחיוך על שפתייה,

"שתדעי שבפעם הבאה שאת מתקשרת, אני לא עונה לך. מה את חושבת שאני כמוך? שאין לי מה לעשות בחיים?"

אבל בסוף היא תמיד ענתה לי, ופעם אחת היא שאלה אותי: "מתי יגמר כבר הספר הזה? הסיפור הזה שלך נהייה "פִּשְּׁלָה דֵּמְדֵּמָה".

"מה הוא נהייה אמא?"  "פִּשְּׁלָה דֵּמְדֵּמָה" "מה זה פישלה דמטמה?" שאלתי ואמא צחקה. "הסיפור שלא נגמר."

זאת הייתה הזדמנות נפלאה בשבילי ללמוד עוד ועוד מילים משפתה של אימי, אחר כך הבנתי שזוהי ארמית ולא כורדית. 

הפעם אני חייכתי לעצמי וחשבתי, אמא לא באמת רוצה שהסיפור שלי יגמר, היא חיכתה לדבר איתי שוב ושוב. מעולם לא דיברנו כל כך הרבה פעמים, שיחות קצרות, אבל קרובות. כשחזרתי על המילים בארמית, כדי להבין ולנקד אותן היטב בסיפור, מנסה לדייק בהגייה, היא צחקה בקול גדול.

אמא התרגשה שאני מתעניינת בשפתה ובמיוחד כשאני שוברת את שיניי כדי להגות אותה נכון.

לפעמים הגעתי לבקר את אמא בירושלים, והקראתי לה חלק מהסיפורים, היא נבהלה, "את זה אל תכתבי! אני מזהירה אותך!" פעמים רבות היא ביקשה שאמחק תיאורים חשופים וחושפים. לעיתים, שאלה: "את זה, איך את יודעת?" מופתעת מחשיפת הסודות, תמהה על המידע הרב שאספתי, שאת חלקו הסתירה כל חייה.

אני הייתי מרגיעה אותה, לפעמים מתעמתת איתה, ובעיקר מודה לה על הסבלנות.

אמא שלי לא תקרא את הספר במלואו. עינה האחת לא רואה והשנייה נחלשה. אני אקריא לה אותו לאט לאט כשתהייה פנויה להאזין לו.