כשדבק בי השד לתעד את סיפורי הנשים במשפחה שלי, החלטתי לפנות ביומן את הבקרים של ימי ראשון ושני. התעוררתי מוקדם בבוקר, הדלקתי נר, התפללתי שהכתיבה תהייה להתקרבות וריפוי, והתחלתי לכתוב את הסיפורים שהקלטתי. אלו היו הבקרים שבהם התקשרתי לאימי שוב ושוב ושאלתי אותה,

הבוקר התקשר שמעון מהדפוס ואמר לי: ״אושרת את יכולה להגיע עוד שעה!״ מיהרתי לדפוס בראש העין, הסתובבתי שעתיים בין המכונות הרועשות והאנשים...

"אבל זה משמח!" זועק הקול בתוכי, "זה גם משמח." קול אחר מנסה לדייק ולהרחיב את התחושה הפנימית שלי. לאט לאט אני מסכימה לפנות מקום לחרדה...