גם וגם

"אבל זה משמח!" זועק הקול בתוכי, "זה גם משמח." קול אחר מנסה לדייק ולהרחיב את התחושה הפנימית שלי. לאט לאט אני מסכימה לפנות מקום לחרדה שמשתקת אותי, אחרי שנאבקתי בה כאורחת לא רצויה. "מה? זה נהדר, את הגשמת חלום." הקול הזה לא מרפה, "כן, זה נכון."

אני נזכרת בלידה של תמר, ביתי הבכורה. "ספר זה כמו לידת ילד." אני לא אוהבת את ההשוואה הזו. למרות שבאותו רגע הצלחתי להבין אותה. אני זוכרת כמו אתמול את הלידה הראשונה שלי, שמחתי מאוד מהנס הגלוי, אבל הייתי גם עצובה וחרדה, ואפילו קצת בדיכאון. כעסתי על עצמי שאני לא שמחה. לא רק אני התאכזבתי מעצמי, גם המשפחה שלי, שהייתה בטוחה שאהיה בעננים.

נבהלתי, לא ידעתי מה עושים. לא הייתה מוכנה לכאלו מצבים של חוסר וודאות, מתי היא רעבה? ולמה היא בוכה? ומתי אחזור לישון? הרגשות הציפו אותי, בכיתי המון. פחדתי כל כך שלא אצליח לגדל אותה רגועה ובטוחה בעצמה, ואני כל כך חסרת ביטחון באימהות שלי.

ועכשיו כשספר הביכורים שלי יוצא לאור, אפשר לומר נולד לעולם, אני מרגישה בהרבה מובנים אותו הדבר. אני גם שמחה וגם בדיכאון. מרגישה עצבות עמוקה על תהליך הכתיבה שנגמר. נפרדת מזמן ההתעברות, מתקופת ההיריון שהרגשתי בה מלאת משמעות ויפה, כן יפה, גם בהריון של תמר הייתי יפה והקרנתי מלא אור. בעיקר התאפשר לי להרגיש שקט פנימי עמוק. זו הייתה הזדמנות לעצירה, בהייה, ושהייה.

ועכשיו צריך להחליף את האנרגיה, ולצאת החוצה. לעשייה אקטיבית, שלא לומר רועשת, בתוך חוסר הוודאות. וזה מבהיל אותי מאוד ומעורר בי חשש גדול. "זה יהיה כיף ומרגש ומשמח." אומרים לי, "את לא יודעת מה מצפה לך."

ואני עסוקה בשאלות, איך אמצא את המילים המדוברות כשזמן כל כך ארוך התאמנתי בלמצוא את המילה הכתובה? ומה עליי לעשות כדי לטפח את השליחות של הספר? ואיך אדע להכיל את כל התגובות?

היום, בניגוד ללידה של תמר, יש לי יותר בטחון באימהות שלי. ויכולת עמוקה יותר להרפות ולהישען, לסמוך על האם הגדולה. על הדרך שתיקח אותי. בין השמחה, והמימוש וגם החשש והמבוכה.